"כִּי רַגְלֵיהֶם לָרַע יָרוּצוּ וִימַהֲרוּ לִשְׁפֹּךְ דָּם" (משלי א', ט"ז)

פסוק זה מביא את הנימוק וההסבר לציווי הקודם (משלי א', ט"ו: "בְּנִי אַל תֵּלֵךְ בְּדֶרֶךְ אִתָּם מְנַע רַגְלְךָ מִנְּתִיבָתָם"). שלמה המלך מסביר מדוע יש צורך בהתרחקות מוחלטת:

כִּי רַגְלֵיהֶם לָרַע יָרוּצוּ: ה"רע" בפסוק זה הוא הדרך והמטרה שאותה כבר אסר בפסוק הקודם ("אַל תֵּלֵךְ בְּדֶרֶךְ אִתָּם").

"יָרוּצוּ": מתאר את ההתלהבות, המהירות והנחישות שבהם הרשעים מאמצים ודבקים במטרות הרעות שלהם. הם אינם הולכים בצעד איטי ומחושב, אלא רצים בהתלהבות לקראת השגת מטרות החטא והרוע.

וִימַהֲרוּ לִשְׁפֹּךְ דָּם: "לשפוך דם" הוא הביצוע והמעשה בפועל שאותו אסר בפסוק הקודם ("מְנַע רַגְלְךָ מִנְּתִיבָתָם").

"וִימַהֲרוּ": מציין את הקלות והזריזות הבלתי נתפסת שבה הם עוברים מהכוונה הרעה (הריצה לרע) לביצוע המעשה הפיזי החמור ביותר (שפיכת דם). אין להם שום מעצור או עיכוב פנימי.

הניגוד והציווי: הריצה (ירוצו) והמהירות (וימהרו) של הרשעים מנוגדים לציווי על הנער לְהימָּנַע (אַל תֵּלֵךְ) ולִמְנוֹעַ (מְנַע רַגְלְךָ). מכיוון שהרשעים מונעים על ידי דחפים מהירים וללא מעצורים, ההתרחקות המוחלטת היא הדרך היחידה להבטיח שהנער לא יגרר אחריהם.

לסיכום לפי המלבי"ם: הסיבה לציווי ההתרחקות המוחלטת היא טבעם של הרשעים: הם אינם פועלים מתוך שיקול דעת איטי אלא רצים בהתלהבות אחר מטרות רעות (ירוצו לרע), וממהרים בקלות ובמהירות לבצע מעשי עוול חמורים, עד כדי שפיכות דמים (וימהרו לשפוך דם). אין להם כל רסן, ולכן יש להימנע מהם לחלוטין.

"בְּנִי אַל תֵּלֵךְ בְּדֶרֶךְ אִתָּם מְנַע רַגְלְךָ מִנְּתִיבָתָם" (משלי א', ט"ו)

לאחר ששלמה המלך אפשר לנער לשמוע את כל פיתויי החטאים (פסוקים י'-י"ד) – הבטחה לנקמה, עושר, ושוויון – הוא חוזר בפסוק זה ומגיב באופן נחרץ ומיידי, המורה לנער כיצד להתמודד עם הפיתויים. זוהי ההוראה הנגדית לפיתויים.

בְּנִי אַל תֵּלֵךְ בְּדֶרֶךְ אִתָּם:

"בְּנִי": הפנייה החמה והאישית חוזרת (ולכן מחזירה את דמות האב השקופה), ומדגישה את סמכות האב ואהבתו.

"אַל תֵּלֵךְ בְּדֶרֶךְ אִתָּם": "דרך" היא התכלית והכוונה. המוסר דורש מהנער שלא לשתף פעולה עם מטרות החטאים. הנער מצווה לא לאמץ את דרך החיים שלהם, את ההשקפות שלהם ואת הרציונליזציה למעשיהם.

מְנַע רַגְלְךָ מִנְּתִיבָתָם:

"מְנַע רַגְלְךָ מִנְּתִיבָתָם": "נתיב" היא הפעולה והמעשה בפועל (הצעדים הפיזיים). לאחר שאסר את המטרה, הוא אוסר את הביצוע. אסור לו אפילו להתחיל לצעוד בנתיב שמוביל לחטא, שכן כל צעד מקל על ההידרדרות.

המשמעות הכפולה: הפסוק אוסר גם את המחשבה והכוונה (דרך), וגם את המעשה הפיזי (נתיבה). האזהרה היא להתרחק מהרשעים מרחק מוחלט, פיזי ונפשי, ולהימנע מכל מגע שיוביל בסוף לחטא.

לסיכום לפי המלבי"ם: התגובה לפיתויים היא ציווי כפול: הימנעות מוחלטת מאימוץ מטרותיהם של החטאים (דרך) וכן התרחקות פיזית ממעשיהם (נתיבה). יש לדחות את הכל, מהרצון ועד הצעד הראשון.

"גּוֹרָלְךָ תַּשְׁלִיךְ אִתָּנוּ כִּיס אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּנוּ" (משלי א', י"ד)

פסוק זה הוא שיא הפיתוי של ה"חטאים", והוא נועד להבטיח לנער תחושת שותפות מלאה ושוויון ברווחים, כדי להפיג את חששותיו ולהכניס אותו עמוק לתוך החבורה. לאחר שהבטיחו לו עושר, כעת הם מבטיחים לו שותפות מלאה באותו עושר.

גּוֹרָלְךָ תַּשְׁלִיךְ אִתָּנוּ:

"גּוֹרָלְךָ תַּשְׁלִיךְ": זוהי הבטחה מפורשת לשותפות מלאה ושוויונית. הם קוראים לנער להצטרף ל"הגרלה" או לחלוקה של השלל. ה"גורל" פירושו חלקו המובטח בשלל. האמירה הזו מבטיחה לנער שמעמדו יהיה זהה לשלהם, והוא לא יהיה רק כלי שרת.

המשמעות: הנער מקבל הבטחה לאוטונומיה ושוויון בקרב החבורה, דבר שמהווה פיתוי חזק לצעירים המחפשים מקום והשתייכות.

כִּיס אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּנוּ:

"כִּיס אֶחָד": "כיס" מסמל את המקום שבו שומרים את הכסף (ההון המשותף). זוהי הבטחה לשיתוף כספי מוחלט ולביטול כל מעמד או הבדל ביניהם. כל מה שיימצא שייך לכולם במידה שווה.

המשמעות: החטאים מציעים לנער ביטחון כלכלי מוחלט והכלה חברתית, תוך יצירת אשליית "משפחה חדשה" של רשעים, שתחליף את בית הוריו.

לסיכום לפי המלבי"ם: הפיתוי הסופי של הרשעים הוא הבטחה לשוויון מלא וביטחון כלכלי וחברתי. הם מציעים לנער להפוך לחלק בלתי נפרד ממעגל העושר והפשע שלהם, תוך ביטול כל חשש מקיפוח או בידוד.

"כָּל הוֹן יָקָר נִמְצָא נְמַלֵּא בָתֵּינוּ שָׁלָל" (משלי א', י"ג)

פסוק זה הוא ההמשך הישיר לדברי הפיתוי של ה"חטאים" (הרשעים) לנער, והוא מתאר את ההבטחה העיקרית לרווח חומרי מהיר וקל כתוצאה מביצוע הפשע. הרשעים מציגים את הפשע כדרך בטוחה ומהירה להתעשרות, ללא כל מאמץ או סיכון, וכך הם מנסים ללכוד את הנער בחכתם.

כָּל הוֹן יָקָר נִמְצָא:

"כָּל הוֹן יָקָר": הכוונה היא לכל סוג של רכוש יקר ערך, אוצרות, כסף וכל דבר בעל שווי. החטאים מבטיחים שהם ימצאו את כל מה שנחשב יקר ובעל ערך.

"נִמְצָא": המילה "נמצא" מצביעה על כך שהם ישיגו את הרכוש בקלות וללא מאמץ. זה לא משהו שצריך לעבוד קשה עבורו, אלא פשוט "למצוא" אותו, כאילו הוא מחכה להם. זהו פיתוי לעושר מהיר ונטול עמל.

נְמַלֵּא בָתֵּינוּ שָׁלָל:

"נְמַלֵּא בָתֵּינוּ": החטאים מדגישים את התועלת האישית והישירה שתצמח להם (ולנער המפותה אם יצטרף) מהפשע. הם מדמיינים את הבתים שלהם מתמלאים עד אפס מקום.

"שָׁלָל": המילה "שלל" מתייחסת לרכוש שנלקח בכוח, בדרך כלל ממלחמה או מביזה. השימוש במושג זה מחזק את הרעיון שמדובר בהשגת רכוש באמצעים אלימים ולא חוקיים, אך הם מציגים זאת כ"פרס" לגיטימי ורצוי.

לסיכום לפי המלבי"ם: החטאים משתמשים בפיתוי של עושר חומרי בלתי מוגבל, שיושג בקלות וללא מאמץ, כדי לגרור את הנער למעשיהם. הם מבטיחים כי בתיהם יתמלאו ברכוש רב שיילקח בדרך של ביזה, ובכך מנסים להציג את הפשע כדרך לגיטימית ומועילה להתעשרות.

"נִבְלָעֵם כִּשְׁאוֹל חַיִּים וּתְמִימִים כְּיוֹרְדֵי בוֹר" (משלי א', י"ב)

פסוק זה ממשיך לתאר את דברי הפיתוי של ה"חטאים" (הרשעים) לנער, והוא מציג את השקר המוחלט ואת הבטחונות השקריות שהם נותנים בנוגע לביצוע הרצח והיעלמות הקורבן. הרשעים מנסים להבטיח לנער, שהמעשה יהיה נקי ומושלם, ושהקורבן ייעלם לחלוטין כאילו לא היה קיים.

נִבְלָעֵם כִּשְׁאוֹל חַיִּים:

"נִבְלָעֵם כִּשְׁאוֹל": "שאול" פירושו תהום או קבר. הרשעים מבטיחים שהקורבן ייבלע לחלוטין ולא יישאר ממנו זכר, בדיוק כמו שנפטר נבלע באדמה ולא ניתן לראותו שוב.

"חַיִּים": הם מבטיחים שהקורבן יבלע באופן זה "כשהוא עדיין חי". כלומר, ההיעלמות תהיה כה שלמה ומהירה, עד שהדבר ייראה כאילו האדם נבלע באדמה בעודו בחיים. זו הבטחה שקרית לטשטוש מושלם של הפשע ולמחיקת כל ראיה.

וּתְמִימִים כְּיוֹרְדֵי בוֹר:

"וּתְמִימִים": הכוונה לאותם "נקיים" חסרי הפשע שתוארו בפסוק הקודם. הרשעים מציגים את הקורבנות הללו כ"תמימים" – חסרי הגנה או עורמה.

"כְּיוֹרְדֵי בוֹר": "בור" הוא כינוי לקבר או לבית כלא תת-קרקעי. הרשעים מבטיחים שאותם קורבנות חפים מפשע ייעלמו לחלוטין ולא יימצאו, כאילו ירדו לקבר. האמירה הזו מציגה את הרצח כהסרה פשוטה ויעילה של מכשול, ללא סיכון או השלכות.

לסיכום לפי המלבי"ם: הרשעים משתמשים בשפה מטאפורית כדי להבטיח לנער המפותה כי הפשע שהם מתכננים יהיה מושלם: הקורבן ייעלם לחלוטין כאילו נבלע באדמה בעודו בחיים, והם לא יצטרכו לחשוש מגילוי הפשע או מעונש. זוהי הבטחה שקרית לשליטה מוחלטת על תוצאות המעשה הרע.

"אִם יֹאמְרוּ נֵלְכָה נָּא לְדָם נִצְפְּנָה לְנָקִי בְלִי שָׁמְרוּ" (משלי א', י"א)

פסוק זה ממשיך את האזהרה שהחלה בפסוק י', ומתאר ביתר פירוט את הפיתוי והטיעונים של החטאים כדי לגרור את הנער למעשיהם. המלבי"ם מפרש את הפסוק כתיאור של הרציונליזציה וההצדקות שהרשעים נותנים למעשיהם, כדי להקל על מצפונם ועל מצפון המפותה.

אִם יֹאמְרוּ נֵלְכָה נָּא לְדָם:

"נֵלְכָה נָּא לְדָם": החטאים מתארים את המעשה כ**"הליכה לדבר מה"** ולא כרצח ישיר. הם מציגים את השפיכות דמים כמעין הרפתקה או "משחק", כדי להפחית מחומרת העבירה ולטשטש את המוסריות. המטרה שלהם היא להרגיל את הנער למחשבה שהריגה היא פעולה טבעית או מוצדקת.

נִצְפְּנָה לְנָקִי בְלִי שָׁמְרוּ:

"נִצְפְּנָה": החטאים לא אומרים "נהרוג", אלא "נצפה", כלומר, נארב בסתר ובחשאי. זה מצביע על תכנון מוקפד וערמומי, ועל היעדר בושה או פחד.

"לְנָקִי בְלִי שָׁמְרוּ": זהו החלק הציני ביותר. הם בוחרים "נקי", כלומר אדם חף מפשע, דווקא משום שהוא חלש ואינו "שָׁמְרוּ" (כלומר, אינו שומר על עצמו, אין לו מי שיגן עליו, או שהוא אינו חשוד בדבר). בחירה זו מעידה על רשעות כפולה: לא רק רצח, אלא רצח חסר תועלת וחסר איום, שכל מטרתו היא רוע לשמו או השגת רווח קל. הם מציגים זאת כמעשה קל ובטוח.

לסיכום לפי המלבי"ם: הפסוק חושף את האסטרטגיה של החטאים: הם מנסים לפתות את הנער על ידי טשטוש חומרת המעשה (הליכה לדם), הצגתו כקל וסמוי (נצפנה), ובחירת קרבן חף מפשע וחסר הגנה (נקי בלי שמרו), כדי להקל על ביצוע העבירה ולהצדיק אותה בעיני המפותה.

"בְּנִי אִם יְפַתּוּךָ חַטָּאִים לֹא תֹאבֶה" (משלי א', י')

לאחר שהפסוקים הקודמים (ח' ו-ט') תיארו את השכר והתועלת שבקבלת מוסר האב ותורת האם, הפסוק הזה עובר לנושא של אזהרה מפני השפעות רעות. זהו המעבר מלימוד עצמי (בבית) להתמודדות עם העולם החיצוני והפיתויים שבו.

בְּנִי אִם יְפַתּוּךָ חַטָּאִים:

"חַטָּאִים": המלבי"ם מדגיש שהכוונה היא לאנשים רעים שרוצים להחטיא אחרים. הם לא רק חוטאים בעצמם, אלא משתמשים בפיתוי ("יְפַתּוּךָ") כדי לגרור את הנער אחריהם, בדרך כלל באמצעות הבטחות שווא או דרך "מתיקות לשון".

חלקו של הנער: הפיתוי דורש את הסכמת הנער. אם הנער חזק במוסר שקיבל, החטאים לא יוכלו להכריח אותו – הם רק יכולים לפתות.

לֹא תֹאבֶה:

המשמעות: הנער מצווה שלא "לרצות" או "להסכים" לפיתוי. המסר הוא להתנגד עוד בשלב הרצון הפנימי וההסכמה. לא מספיק להימנע מהמעשה, אלא יש למנוע מהפיתוי לחדור ללב ולרצון.

החשיבות: מיד בהתחלה, כשמתחילים הדיבורים והפיתויים, יש לומר "לא". אסור לשקול את ההצעה או להתלבט בה, כיוון שברגע שהנער מתחיל לרצות את החטא, הדרך לנפילה קצרה.

לסיכום לפי המלבי"ם: האזהרה היא קריטית: ההתנגדות לפיתויים חיצוניים חייבת להיות מיידית ונחרצת, מבלי לתת לחטאים דריסת רגל בלב או ברצון. החינוך הטוב (מוסר ותורה) אמור לחסן את הנער נגד פיתויים אלה.

"כִּי לִוְיַת חֵן הֵם לְרֹאשֶׁךָ וַעֲנָקִים לְגַרְגְּרוֹתֶיךָ" (משלי א', ט')

פסוק זה הוא ההבטחה והשכר לתלמיד ששמע למוסר אביו ולתורת אמו (כפי שתואר בפסוק ח'). המלבי"ם מפרש את הפסוק כתיאור היתרון החיצוני והפנימי שמביא עמו החינוך הטוב, כשהוא משתמש במטפורות של תכשיטים:

לִוְיַת חֵן הֵם לְרֹאשֶׁךָ:

המשמעות: החינוך למוסר מעניק לאדם כבוד והערכה חיצונית בקרב הבריות, ומוסיף חן על פניו ועל הליכותיו. זהו החלק הנראה לעין של המוסר – כמו כתר או זר מעוטר (לוויית חן) המוסיף יופי לראש.

וַעֲנָקִים לְגַרְגְּרוֹתֶיךָ:

המשמעות: זהו שכר פנימי יותר. המוסר הטוב נטמע בנפש האדם ומחזק את צווארו (את כוח הרצון וההתמדה שלו). במובן הדרשני, זהו שמירה והגנה על האדם מפני חטאים, בדומה למחרוזת יקרה (ענקים) על הצוואר.

לסיכום לפי המלבי"ם: השכר על קבלת המוסר והתורה הוא כפול: הוא מעניק יופי, כבוד והערכה (חן) כלפי חוץ, ומוסיף חיזוק פנימי ושמירה רוחנית (ענקים) לכל אורך הדרך.

"שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ" (משלי א', ח')

פסוק זה, הפותח את סדרת הפניות הישירות לתלמיד ("בְּנִי"), מדגיש את החשיבות של קבלת ההדרכה (מוסר ותורה) משני ההורים. המלבי"ם רואה בפסוק זה הבחנה דקה ומדויקת בין סוגי ההדרכה שמגיעים מהאב ומהאם:

מוּסַר אָבִיךָ (שְׁמַע בְּנִי):

האב מייצג את הדרכת השכל וההיגיון. "מוּסָר" הוא החינוך הנובע מדעת, ידע, ודרישה להפעלת שיקול דעת. מוסר האב מגיע מתוך החכמה העיונית.

התפקיד: להסביר את הסיבות, ההיגיון והחוקים הכלליים של החכמה.

הדרישה: "שְׁמַע" – דרישה להקשבה שכלית, הבנה וקבלת המוסר.

תּוֹרַת אִמֶּךָ (וְאַל תִּטֹּשׁ):

האם מייצגת את ההדרכה הנובעת מההרגש, המידות והרגל טוב. "תּוֹרָה" בהקשר זה היא הלימוד המעשי, הטבעי, וההרגלי של מידות טובות וניקיון כפיים שמועבר לרוב בדרך של חינוך ביתי.

התפקיד: להקנות את הרגלי היושר והמעשה הטובים.

הדרישה: "אַל תִּטֹּשׁ" – דרישה של שמירה והתמדה בדרך הטובה, שנטבעה בנער כהרגל וכטבע שני. אין זו דרישה שכלית, אלא דרישה רגשית לשמור על המוסכמות ועל דרך הלב.

לסיכום לפי המלבי"ם: השילוב בין הדרכת האב (הבסיס השכלי והמוסרי) והדרכת האם (הבסיס הרגשי וההרגל הטוב) יוצר חינוך שלם ומאוזן. ספר משלי קורא לנער לקבל את שניהם: גם את הלימוד השכלי-עיוני וגם את הלימוד המעשי-הרגשי.

"יִרְאַת ה' רֵאשִׁית דָּעַת חָכְמָה וּמוּסָר אֱוִילִים בָּזוּ" (משלי א', ז')

הפסוק הזה, על פי המלבי"ם, הוא הפסוק המכונן והעקרוני ביותר בכל ספר משלי, שכן הוא מציב את "יִרְאַת ה'" כבסיס וכשורש לכל חכמה, דעת ומוסר. המלבי"ם מדגיש שהיראה היא לא רק תחילת הדרך, אלא גם השורש המקיים את הכל.

המלבי"ם מבאר את המושגים:

יִרְאַת ה' רֵאשִׁית דָּעַת:

"יִרְאַת ה'": הכרה עמוקה בגדלות אלוקים, בהשגחתו ובכך שהוא קובע את גורל האדם. יראה זו כוללת יראת הרוממות ויראת העונש.

"רֵאשִׁית דָּעַת": היראה היא הראשית בשני מובנים: ההתחלה (השער לכל חכמה) והשורש והעיקר. היראה מאפשרת לקבל את החכמה ממקור עליון.

חָכְמָה וּמוּסָר אֱוִילִים בָּזוּ:

"אֱוִילִים": מי שבוחר בטיפשות ודוחה את האמת והיושר, מתעלם מהיסוד של יראת ה'.

"חָכְמָה וּמוּסָר בָּזוּ": האווילים בזים ומזלזלים בחכמה ובמוסר, משום שהם מנותקים מהשורש העיקרי – יראת ה'.

לסיכום לפי המלבי"ם: יראת ה' היא התנאי ההכרחי והבסיסי ביותר לרכישת דעת אמיתית, חכמה ומוסר.

"לְהָבִין מָשָׁל וּמְלִיצָה דִּבְרֵי חֲכָמִים וְחִידֹתָם" (משלי א', ו')

הפסוק הזה, על פי המלבי"ם, מסכם ומדגיש את המטרה הסופית של כל הלימוד והרכישה שהוזכרו בפסוקים הקודמים: היכולת להבין את הנסתר והעמוק שמאחורי הלשון הנגלית. ספר משלי אינו רק אוסף של עצות, אלא כלי לפתח את כושר ההבחנה וההבנה הפנימית של האדם.

המלבי"ם מפרט את ארבעת סוגי הביטויים שדורשים הבנה עמוקה:

מָשָׁל:

הגדרה: ביטוי הדורש הבנה באמצעות השוואה. יש בו "נמשל" (הדבר האמיתי) ו"משל" (הדבר המוכר שאליו משווים).

תועלת: על ידי המשל, אפשר להבין דברים נשגבים ומורכבים בדרך קלה וברורה.

מְלִיצָה:

הגדרה: דברים הנאמרים בלשון פיוטית, מליצית, או אנושית כדי להביע רעיונות רוחניים ומופשטים, שאינם מדוברים בלשונם הרגילה.

תועלת: להבין מסרים עמוקים שאינם ניתנים לביטוי ישיר, אלא רק באמצעות דימויים וארמזים.

דִּבְרֵי חֲכָמִים:

הגדרה: אמירות קצרות ותמציתיות של חכמים, הנאמרות בלשון סתומה או ברמיזה, ודורשות העמקה ופירוש כדי להבין את מלוא משמעותן.

תועלת: לחדד את כושר ההיקש ולמצוא את "הסוד" שמאחורי המילים הפשוטות.

חִידֹתָם:

הגדרה: שאלות או הצהרות מכוונות, שהתשובה או ההבנה שלהן נסתרת לחלוטין ודורשת חשיבה יצירתית ומעמיקה במיוחד כדי לפתור אותן.

תועלת: לפתח את הבינה עד לרמה הגבוהה ביותר של פתרון בעיות מורכבות.

לסיכום לפי המלבי"ם: המטרה הסופית של ספר משלי היא להכשיר את הלומד להיות בעל בינה עמוקה, המסוגל להבין כל דבר – בין אם הוא מוגש כמשל, כמליצה, כדברי חכמים מרומזים, או כחידה הדורשת פתרון.

"יִשְׁמַע חָכָם וְיוֹסֶף לֶקַח וְנָבוֹן תַּחְבֻּלוֹת יִקְנֶה" (משלי א', ה')

הפסוק הזה, על פי המלבי"ם, פונה דווקא לחכמים ומשכילים (לא רק לפתיים ולנער), ומסביר להם מדוע גם הם צריכים ללמוד את ספר משלי – כי תמיד יש מה להוסיף על מה שכבר יודעים, ותמיד יש ללמוד דרכים חדשות ליישום החכמה.

המלבי"ם מבחין בין שני סוגי חכמים:

חָכָם (יִשְׁמַע חָכָם וְיוֹסֶף לֶקַח):

ה"חכם" הוא מי שכבר רכש את החכמה המופשטת (הידע התיאורטי).

תכלית הלימוד עבורו: להוסיף לֶקַח – לקבל עוד אמיתות ויסודות חדשים שלא ידע, וכן ללמוד את פרטי החכמה המעשיים (המוסר). גם חכם גדול חייב להיות פתוח ללימוד נוסף.

נָבוֹן (וְנָבוֹן תַּחְבֻּלוֹת יִקְנֶה):

ה"נבון" הוא מי שכבר רכש את כוח הבינה – היכולת להסיק מסקנות ולעשות היקשים.

תכלית הלימוד עבורו: לקנות תַּחְבֻּלוֹת – לא רק ללמוד את פרטי המוסר, אלא גם לרכוש את הכישורים המעשיים והאסטרטגיים (תחבולות) כדי לדעת איך ליישם את החכמה בעולם המשתנה ובנסיבות מורכבות, ואיך להצליח בדרכי החיים.

לסיכום לפי המלבי"ם: ספר משלי אינו מיועד רק למתחילים. הוא מאפשר לחכם להרחיב את הידע התיאורטי שלו ("יוסף לקח"), ומעניק לנבון יכולות מעשיות (תחבולות) כדי להצליח ביישום החכמה.