"יִרְאַת ה' רֵאשִׁית דָּעַת חָכְמָה וּמוּסָר אֱוִילִים בָּזוּ" (משלי א', ז')

הפסוק הזה, על פי המלבי"ם, הוא הפסוק המכונן והעקרוני ביותר בכל ספר משלי, שכן הוא מציב את "יִרְאַת ה'" כבסיס וכשורש לכל חכמה, דעת ומוסר. המלבי"ם מדגיש שהיראה היא לא רק תחילת הדרך, אלא גם השורש המקיים את הכל.

המלבי"ם מבאר את המושגים:

יִרְאַת ה' רֵאשִׁית דָּעַת:

"יִרְאַת ה'": הכרה עמוקה בגדלות אלוקים, בהשגחתו ובכך שהוא קובע את גורל האדם. יראה זו כוללת יראת הרוממות ויראת העונש.

"רֵאשִׁית דָּעַת": היראה היא הראשית בשני מובנים: ההתחלה (השער לכל חכמה) והשורש והעיקר. היראה מאפשרת לקבל את החכמה ממקור עליון.

חָכְמָה וּמוּסָר אֱוִילִים בָּזוּ:

"אֱוִילִים": מי שבוחר בטיפשות ודוחה את האמת והיושר, מתעלם מהיסוד של יראת ה'.

"חָכְמָה וּמוּסָר בָּזוּ": האווילים בזים ומזלזלים בחכמה ובמוסר, משום שהם מנותקים מהשורש העיקרי – יראת ה'.

לסיכום לפי המלבי"ם: יראת ה' היא התנאי ההכרחי והבסיסי ביותר לרכישת דעת אמיתית, חכמה ומוסר.