"בְּנִי אִם יְפַתּוּךָ חַטָּאִים לֹא תֹאבֶה" (משלי א', י')

לאחר שהפסוקים הקודמים (ח' ו-ט') תיארו את השכר והתועלת שבקבלת מוסר האב ותורת האם, הפסוק הזה עובר לנושא של אזהרה מפני השפעות רעות. זהו המעבר מלימוד עצמי (בבית) להתמודדות עם העולם החיצוני והפיתויים שבו.

בְּנִי אִם יְפַתּוּךָ חַטָּאִים:

"חַטָּאִים": המלבי"ם מדגיש שהכוונה היא לאנשים רעים שרוצים להחטיא אחרים. הם לא רק חוטאים בעצמם, אלא משתמשים בפיתוי ("יְפַתּוּךָ") כדי לגרור את הנער אחריהם, בדרך כלל באמצעות הבטחות שווא או דרך "מתיקות לשון".

חלקו של הנער: הפיתוי דורש את הסכמת הנער. אם הנער חזק במוסר שקיבל, החטאים לא יוכלו להכריח אותו – הם רק יכולים לפתות.

לֹא תֹאבֶה:

המשמעות: הנער מצווה שלא "לרצות" או "להסכים" לפיתוי. המסר הוא להתנגד עוד בשלב הרצון הפנימי וההסכמה. לא מספיק להימנע מהמעשה, אלא יש למנוע מהפיתוי לחדור ללב ולרצון.

החשיבות: מיד בהתחלה, כשמתחילים הדיבורים והפיתויים, יש לומר "לא". אסור לשקול את ההצעה או להתלבט בה, כיוון שברגע שהנער מתחיל לרצות את החטא, הדרך לנפילה קצרה.

לסיכום לפי המלבי"ם: האזהרה היא קריטית: ההתנגדות לפיתויים חיצוניים חייבת להיות מיידית ונחרצת, מבלי לתת לחטאים דריסת רגל בלב או ברצון. החינוך הטוב (מוסר ותורה) אמור לחסן את הנער נגד פיתויים אלה.