1. המציאות בעזה נכנסה ל"זון" אמריקני.
2. חמא"ס החזירה אמש 2 גופות של חטופים. עד להחזרת כולם, יימשך מופע האימים של משיכת זמן, תעתועים וניגון על קצות העצבים של החברה הישראלית.
3. בד בבד, יימשך התהליך ברצועה של שיקום ברמה זו או אחרת של משילות חמא"ס ויכולותיה הצבאיות.
4. ברקע עדיין יתנגן ניגונה של העסקה על שלביה השונים כמנגינת רקע למציאות שתאפיין חודשים רבים את עזה: הסדרה מדומיינת, בדיוק כמו שלום מדומיין.
5. מבחינת האמריקנים הכאילו הסדרה או שלום, זו מציאות שהם יכולים לחיות איתה. פעם לחץ מדיני, ופעם היתר לישראל לנקוט בפעולות צבאיות. העיקר ש"המלחמה נגמרה". אין ספק שזה טוב לאמריקה, ובשלב הזה גם לישראל שאין לה באמת על מי לסמוך אלא על אביה בשמים.
6. אמריקה וישראל זה באמת חתיכת סיפור. מורכב מאד ופחות פשוט מכפי שניתן לשרטט אותו או מכפי שהוא משורטט בפועל כסיפור של אהבה. אבל אהבה יש בספרים וסרטים רומנטיים וכאן מונחים אינטרסים.
7. אמריקה רוצה את גדולתה. זו גדולה כלכלית. לשם כך היא זקוקה במישור מסויים לישראל, וכאן זה מתחיל אבל גם נגמר. זו איננה שותפות רעיונית אמיתית בין מי שמחזיקה בתפיסה מוסרית לבין זו שאוחזת בתפיסה תועלתנית.
8. התפיסה התועלתנית הזו טובה לישראל הרבה יותר מהחלקים הפרוגרסיביים מוקצנים של החברה האמריקאית אבל יש בה בעייתיות רבה. האמירה לפני ימים אחדים של סגן נשיא ארה"ב שכנראה אינו מחובבי ציון המובהקים על כך שישראל אינה יכולה לתמרן את הנשיא הספציפי שיושב בבית הלבן היא אינדיקציה לכך שגם אצל הרפובליקנים המצב אינו מזהיר ביחס לעמדה כלפי ישראל. ניחוחות של... אתם יודעים.
9. אבל גם אם נסתכל על הגישה התועלתנית שכן משרתת את ישראל, היא מקפלת בתוכה בעייתיות. האמת, שגם ישראל אחזה בה לפני ה-7 אוקטובר אבל בעוד גישת ירושלים התועלתנות באה כדי לדכא אקטיביזם וקיצוניות פוליטית, הרי שהתועלתנות האמריקנית הבאה כדי להחזיר את אמריקה לעושרה. וזה עושה את כל ההבדל וההבדל הזה הוא משמעותי בהבנת הפער, וקיים פער, בין ירושלים לבין וושינגטון.
10. זה הפער שהופך את המערכה המדינית הנוכחית על עזה ובכלל להרבה יותר מורכבת, ודאי בתנאים שבהם אמריקה התועלתנית היא הדבר היחיד שעומד בין ישראל לבין הפרוגרס האמריקני או זה של מערב אירופה האסלאמית ובינה לבין הבלוק הרצחני האזורי שממשיך לבנות ולשקם את עצמו תחת אותם הגיונות אסטרטגיים שבהם ישראל היא האוייב הגדול.