"שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ" (משלי א', ח')

פסוק זה, הפותח את סדרת הפניות הישירות לתלמיד ("בְּנִי"), מדגיש את החשיבות של קבלת ההדרכה (מוסר ותורה) משני ההורים. המלבי"ם רואה בפסוק זה הבחנה דקה ומדויקת בין סוגי ההדרכה שמגיעים מהאב ומהאם:

מוּסַר אָבִיךָ (שְׁמַע בְּנִי):

האב מייצג את הדרכת השכל וההיגיון. "מוּסָר" הוא החינוך הנובע מדעת, ידע, ודרישה להפעלת שיקול דעת. מוסר האב מגיע מתוך החכמה העיונית.

התפקיד: להסביר את הסיבות, ההיגיון והחוקים הכלליים של החכמה.

הדרישה: "שְׁמַע" – דרישה להקשבה שכלית, הבנה וקבלת המוסר.

תּוֹרַת אִמֶּךָ (וְאַל תִּטֹּשׁ):

האם מייצגת את ההדרכה הנובעת מההרגש, המידות והרגל טוב. "תּוֹרָה" בהקשר זה היא הלימוד המעשי, הטבעי, וההרגלי של מידות טובות וניקיון כפיים שמועבר לרוב בדרך של חינוך ביתי.

התפקיד: להקנות את הרגלי היושר והמעשה הטובים.

הדרישה: "אַל תִּטֹּשׁ" – דרישה של שמירה והתמדה בדרך הטובה, שנטבעה בנער כהרגל וכטבע שני. אין זו דרישה שכלית, אלא דרישה רגשית לשמור על המוסכמות ועל דרך הלב.

לסיכום לפי המלבי"ם: השילוב בין הדרכת האב (הבסיס השכלי והמוסרי) והדרכת האם (הבסיס הרגשי וההרגל הטוב) יוצר חינוך שלם ומאוזן. ספר משלי קורא לנער לקבל את שניהם: גם את הלימוד השכלי-עיוני וגם את הלימוד המעשי-הרגשי.