"לָדַעַת חָכְמָה וּמוּסָר לְהָבִין אִמְרֵי בִינָה" (משלי א', ב')

הפסוק מפרט את התכלית ואת התועלת של ספר משלי. המלבי"ם עושה הבחנה מדויקת בין ארבעת המושגים המופיעים בפסוק: חָכְמָה, מוּסָר, בִּינָה ודַעַת.

חָכְמָה (לדעת חכמה): החכמה היא הכרת האמיתות התיאורטיות, כלומר, העקרונות והחוקים המופשטים, לדוגמה: ידיעת ענייני הבריאה והאלוהות. המלבי"ם אומר שחכמה זו ניתנת לדעת (ידיעה פשוטה).

מוּסָר (לדעת... מוסר): המוסר הוא הכרת האמיתות המעשיות, כלומר, איך יש להתנהג במציאות – תיקון המידות ודרך ארץ. המלבי"ם משייך גם את המוסר לידיעת הדעת (כללי ההתנהגות).

בִּינָה (להבין אמרי בינה): הבינה היא היכולת לשפוט בין דבר לדבר, להסיק מסקנות ולבאר דברים סתומים. היא הכוח הנטוע בנפש להבין את הדברים שהם מעבר לחכמה הפשוטה. המלבי"ם מציין שאת אלו אין רק "לדעת" אלא צריך להבין (הסקת מסקנות מעצמו).

אִמְרֵי בִינָה: אלו הם התוצאות המעשיות של הבינה – המליצות העמוקות, החידות והדברים הסתומים שהחכם יודע לפתור או להסביר.

לסיכום:
תכלית ספר משלי היא כפולה: לאפשר לאדם לדעת את כללי החכמה (התיאוריה) והמוסר (המעשה), וכן לחנך אותו להבין מליצות ודברים עמוקים שהם נסתרים, ובכך לפתח את כוח ההיקש הפנימי שלו (בינה).